מגיפת הקורונה הזכירה לעולם עד כמה בני אדם הם בסה״כ בני אדם.
האיומים הגדולים ביותר יכולים להיות סמויים מהעין ותשומת הלב השגרתית.
יותר מכך, היא הסירה מסכות רבות מעל פני הסדרים חברתיים וכלכליים, בין מדינות ובתוכן. כך גם אצלנו מול מוסדות המדינה.
המדינה, אותו גוף בירוקרטי שנועד לשרת את הציבור, הפך ברבות הימים והשנים לאדון כל יכול והציבור מצידו הפך למשרת נרצע. יש באמירה זאת הכללה שעושה עוול למעטים וטובים אולם היא משקפת בהכרח את ההתנהלות הכללית של המדינה במשבר הקורונה.
זאת הייתה אמורה להיות שעת הזהב של המדינה, לפדות את האשראי הציבורי והכלכלי שהפקידו בידיה הנתינים לאורך השנים, במקום זאת הפכה השעה לשחורה ומרה. בכל פעם שנדלק פנס ממנו בקעה קרן של תקווה כלכלית, הסתערו נאמני הבירוקרטיה של המדינה להסתיר את האור המנחם בפילפולי מילים ונהלים שמקדשים את הטפל על חשבון העיקר.
המרחק בין הכוונות והמילים למעשים בפועל מעולם לא היה עצום יותר.
את התכלית החליפה אמפטיה ציאנידית ושיחות העבודה היו למעגלי מילים שסופם בתחילתם וכיוונם אפס. לא ניתן להיפרד מתחושת המועקה שנזק גדול נגרם ע״י ״צוותי ההצלה הבירוקרטים״ שמוזעקים לזירה.
בעוד האויר אוזל מגופם של העסקים, גוהרים צוותי ההצלה הבירוקרטיים מעליהם ומתווכחים בשפה מליצית-משפטית-בירוקרטית האם יש טעם להציל את החולים המוטלים לפניהם או שעדיף לחסוך את שלב ההחייאה ולהשקיע בתפילה מרגשת לעילוי נשמתם.
מגפת הקורונה חשפה אמת נסתרת וגלויה בפני כל.
אנו חיים בהסגר מתמיד, הסגר שקוף בלתי נראה ומכביד מכל נגיף. סוגריו עשויים מהחומרים העמידים והמשפיעים ביותר של החיים. מילים. מילים שנארגות לנהלים, חוקים, כללים, תהליכים, ועדות ועוד קורים בירוקרטיים המייצרים חומות של יאוש.
בין הכוונה לתוצאה הלכה ולמעשה.
קיומן של החומות הבירוקרטיות הפך כלי לתכלית מקודשת, הגובה מחירים כלכליים כבדים מאלו שבשמם ועבורם היא הוקמה.
ההיסטוריה האנושית מספרת כי לאחר משברים מסוג של מגפות ואחרים, שאינם מלחמות, הותנעו תהליכי שינוי ומהפכות ששינו הסדרים חברתיים קודמים.
אולי בעקבות הקורונה ידעו גורמים אזרחיים עיסקיים לכבוש חזרה מעוזי כוח מדינתיים בכוונה להחזירם אל המוטב.