יום הולדת הוא זמן נאה לחשבונות נפש וקבלת החלטות הרות גורל שלא אגשים ובכל זאת אתמיד ואשוב לקבלן גם בעוד שנה בדיוק.
למעלה מעשרים שנה שחגיגות יום עצמאותי בעולם הזה נחגג באדיקות, התרוננות ונחת רוח בדיוק אותו הדבר.
נסיעה בנחל אדוריים והקמת מחנה של טעמים טובים המשמחים בני מעיים, בין הכלניות האדומות באחת הפינות הסמוכות לבאר מרווה.
מידי כמה שנים שתחייה מנסה את מזלה ושואלת בתמימות מאולצת ״ומה בא לך לעשות השנה ביום ההולדת?״.
את השאלה היא מקפידה לשאול סביב שולחן המטבח שבמקרה הוצף מראש בעמודי עיתונים מלאים בכל טוב הצעות חופשה בחו״ל.
נסיונה האבוד מראש נדחה על ידי בעל השמחה בנחת רוח תוך הקפדה יתרה של הנהוני ראש המתחזים לאהדה.
כמקובל במקרים אלו בעל השמחה מסכם את השיחה במשפט
האלמותי שממנו אין מוצא :״בסוף את תודי לי״.
לא מיותר לציין שבדר״כ היא אכן מודה, השנה התודה מתעכבת
אולם בעל השמחה טרם נואש ותיקוותו לא אבדה כי תמצא ההזדמנות והתודה תימסר לבעליה.
שמנו את המחשבות על מצב ״שקט״ ויצאנו למלא את ליבנו בנופים
הנפלאים שהארץ התקשטה בהם לכבודי. פטור בלא כלום לא ניתן.
השנה ״השתגעתי״ ובמקום נחל אדוריים התחלנו במצפה גבולות שם מתחוללת מהומת אלוהים בסגול ומשם המשכנו דרך נחל הבשור אל אגודות הכלניות שהמתינו רק לנו ולשאר עמישראל.
אסופה מצומצמת מהיופי שעיננו לא ידעו שובע ממנו בתמונות.
עמנואל קנט טוען שאחד מהיסודות האנושיים הוא הצורך הקיומי שלנו
שכל דבר אנחנו חייבים לתייג בזמן ומקום מתוך ההכרה שזמנו בעולם קצוב.
מושג הזמן קיים בתודעתנו בלבד, אין לו אחיזה ממשית במציאות ולא
ניתן לאחוז בו, לשנותו או להעבירו.
לכל סיפור יש התחלה אמצע וסוף, רצף זמנים שבלעדיו לא נוכל להבין
את הסיפור וכך נפתחים סיפורים בגרסאות שונות של ״היו היה פעם״
וכיוצא בזה. גם התורה נפתחת במושג של זמן ״ בראשית ברא אלוהים..״ אנחנו כרוכים בזמן ומה שאינו תלוי או קשור בו הוא נצחי או אלוהי בעיננו.
אנחנו נוהגים בזמן כאילו שהוא מדויק וקבוע מחד ומאידך הוא הדבר הגמיש והאלסטי ביותר בתודעתו הסובייקטיבית.
כך לדוגמא יעקב שממתין לרחל ונאלץ לעבוד תמורת החיים לצדה שבע
שנים: ״והיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה״.
לעומת יעקב שזמן ההמתנה לרחל היה מלא ברגש אהבתו אליה וחלף כהרף עין, לאה גולדברג מקוננת בשירה על הזמן שלא ״זז״
״זה מכבר אין איש מחכה לי שם … הדרך קצרה החוג מצומצם ובכן מה, עוד שבוע עוד חודש עוד שנה״.
אף אחד לא ממתין וליבה ריק מרגש תקווה.
ככל שהזמן מלא יותר ברגש כך הוא מתקצר ואפילו מתבטל בתודעתנו
כשהרגש ממלא אותנו, אנחנו מצליחים לבטל את כבלי הזמן.
כך ובעיקר באהבה, כל אהבה לאדם, לאלוהים, למלאכה ועוד.
היחידי שיכול לכופף את הזמן הוא הלב שלנו.
ואני, אזרח משומש, מבין ביום הולדתי ש״הזמן״ מבזבז אותי ולא אני
מבזבז אותו וגם מבין שצריך לקבוע זמנים בהם אני אבטל את הזמן
ולא שהוא יבטל אותי.
כך הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שאני צריך לחיות לנצח,
אני שמח לבשר שמאז נפלה החלטה זאת בליבי (אתמול),
בינתיים זה מצליח לי.
אושרי גדול שסוף סוף החלטתי דבר ביום ההולדת והנה אני מצליח לקיימו בהתמדה לבינתיים.
ה״נסיך הקטן״ ניסה להסביר לי בעבר : ”הנה הסוד שלי. הוא פשוט מאוד: רק בלב אפשר לראות היטב. מה שחשוב באמת, נסתר מן העין."
אני לא השכלתי להקשיב לכוונתם של מילותיו ונהנתי להשתמש
בציטוט שלו מבלי לרדת לעומקם.
החיים הם מבוך של קו ישר אחד אמר לואיס חורחה בורחס וצדק מאוד.
את השינוי שאנחנו עוברים בחיינו ניתן לסכם בכך שבילדותנו רצינו להיות ״סופרמן״ או ספיידרמן״ וככל שנוקפות השנים
אנחנו רוצים להיות השחקן שמשחק את גיבורי העל שאנחנו כל כך אוהבים לאהוב.
בעידן שהוירטואלי, המלאכותי והדמיוני הם מגמות שמעצבות את
המציאות, חלומות ומציאות הם דפים באותו הספר.
אז טיילנו אתמול בנופים דימיוניים שרוקנו את פינו ממילים ומלאו את
ליבנו בנופים ובסוף למרות המילים והמחשבות הגבוהות
התכנסנו סביב שולחן ״הסדר״ של בעל השמחה,
שלחנו את המחשבות לנוח במדף הנמוך ביותר של תודעתנו המתפלספת ובמקום נופים ללב מילאנו את פינו בכל טוב מעדניות ארצנו.
