אחד נגד מאה – מסחר ועסקים בעידן הרשתות החברתיות

1-one-against-many

על הרשתות החברתיות נאמר כבר הרבה ועדיין נעשה יחסית מעט מאוד על ידי ארגונים בכלל ועסקיים בפרט. אין ספק שהעולם הופך "שטוח" יותר שקוף יותר ווירטואלי יותר, באופן שעדיין לא נתפס או מובן על ידי עסקים רבים.

את המשחק הטלוזיוני "אחד נגד מאה" מכירים רבים, במידה רבה הוא משקף נאמנה את תמונת השוק המתהווה בין לקוחות לעסקים ומוכרים. באופן ציורי ניתן לומר כי כיום הלקוח המגיע אל בית העסק , ואין זה משנה אם הוא מגיע פיסית או וירטואלית לאתר , אינו מגיע לבדו כפי שנהג בעבר אלה מוקף "במאה" חברים (לפחות) תומכים ומייעצים.

הרשתות החברתיות המחוללות את "חכמת ההמונים" גורמות בפועל למצב לפיו הלקוח מגיע אל בית העסק כשהוא מלווה במאות ויותר חברים יועצים וממליצים.

המפגש האינטימי מן העבר בין "קונה למוכר" מתחלף במציאות של הרשתות החברתיות למפגש בין "קונים למוכר” וכל עיסקה הופכת בנסיבות מסויימות לתוכנית ריאליטי בזמן אמת.

הבנה בסיסית זו טרם הוטמעה בעולם העיסקי ומודל המכירות עדיין בנוי על עובד אחד (להלן המוכרן) המתמודד עם קונה אחד המיוצג על ידי חברים ויועצים רבים מאוד (להלן הקונה) מכוון שהאינטראקציה בין הלקוח למוכר מתחלפת לאינטראקציית "אחד נגד מאה" יהיה זה רק הגיוני שהעובד הנמצא בחזית מול הלקוח\לקוחות יהנה מתמיכה של חבריו לעבודה. כלומר שאל כל אינטראקציית מכירה יסייעו בידי ״המוכר בחזית״ חבריו לעבודהשיוכלו יחד להתמודד מול הקונה-קונים.בעידן הנוכחי בכדי להצמודד עם אתגרי השיווק והמכירות המעבר לצוותים מתבקש וחיוני. מול קונה-קונים צריך להעמיד מוכר-מוכרים.

כפי שההמונים מתארגנים יחדיו לקניה בודדת של חבר אחד מבינהם כך צריכים העסקים להעמיד צוותים למכירה מול הלקוח-לקוחות . במרבית העסקים בתיירות  ערוצי המידע בנויים בצורת כוכב בין ההנהלה לעובדים ומעט מאוד בין העובדים לעצמם ועבודה בצוותים לטיפול בעיסקה הבודדת. מהותה של רשת פנים ארגונית שכזו הוא רמת שיוויון גבוהה בין מנהלים ועובדים ושקיפות ארגונית בכל הקשור למידע  .

פירותיה של רשת חברתית פנים ארגונית המושטטת על שקיפות ושיוויון יכולים להוות מרכיב חשוב ברשת החברתית אותה אמור הארגון לפתח אל מול לקוחותיו.

שש לפני המלחמה הבאה – דרושה תוכנית מגירה קבועה להתנהלות ענף התיירות בזמן חירום

דרושה תוכנית מגירה קבועה להתנהלות ענף התיירות בזמן חירום

באופן מפתיע, המ1-DSC05264שבר הביטחוני האחרון תפס את ענף התיירות – שוב – בהפתעה. כדי לשרוד בענף התיירות, דרושה מידה בלתי סבירה של אופטימיות ותקווה.

האופטימיות היא מרכיב חיוני לעוסקים בענף, אך אינה יכולה להוות תחליף לתוכנית עבודה מתבקשת לעיתות חירום.עפ"י ההיגיון הישר מתבקש, כי נהיה תמיד מוכנים לזמני משבר, ונופתע מרגעי השקט והשלום.

ועדות באו והלכו, צוותי עבודה יצרו ניירת מפורטים שתויקו ונשכחו, אך עד היום אין תוכנית מגירה קבועה ומתפקדת להתנהלות ענף התיירות בישראל בזמן חירום, כזה המתדפק על דלתותינו במחזוריות כמעט קבועה. כך יוצא, שכל משבר ביטחוני מייצר צעדי חירום אשר חלקם הגדול נכתב מחדש, למרות שבסופו של דבר מדובר בתעתיק כזה או אחר של צעדים שכבר נכתבו "מחדש" במשברים קודמים.

הקמת ועדת אד הוק וניסוח מחדש של כל מה שכבר ידוע וברור, הינם בזבוז זמן יקר בזמנים בהם יש לפעול לאלתר ובמקביל, תוך כדי ימי המשבר.

משרד התיירות ניסה בעבר להפיק "תוכנית מגירה", אולם אנו מוצאים שעם פרוץ כל משבר, מתחיל "מחול שדים" – לעתים ענייני ולעתים מוטה אינטרסים וכח פוליטי – אשר מחבל במאמץ העיקרי לשיקום תעשיית התיירות בישראל ביום שאחרי.

כאשר נשאל מח"ט הצנחנים במבצע "צוק איתן" במה שונה המלחמה הזאת מרבות קודמות שבהן השתתף בעבר, ענה בפשטות "בתאריך".           חוכמה פשוטה זו צריכה להיות הבסיס להתארגנות ענפית קבועה ומסודרת לקראת המשברים הבאים, שמתוך המציאות ניתן לצפות שיגיעו.