מזכר פנימי – מעט פחות “אני”

אתמול חזרנו מחופשה בתאילנד.

הדרך חזרה מחו״ל הפכה בישראל גם היא לאתגר בפני עצמו. שערי נתב״ג תלויים בימים אלה בחסדי בולמוס ההודעות המתפזרות לכל עבר מפיו של מי שעל פיו יישק דבר הוא הדונלד של ארצות הברית. רק לישראלים חשוב כל כך לשוב בזמן לארץ, “בכדי להספיק” להיות נוכחים באולי-מלחמה שאמורה לפרוץ, שוב, בכל יום.

תאילנד שונה מישראל כמעט באותה מידה שהיא רחוקה ממנה פיזית.

הדבר הראשון שניכר מיד הוא שהם נחמדים באמת. מסבירי פנים, חייכניים, נעימים. אין בהם שמץ מתרבות התכל’ס והישירות שלנו. עד כמה הם נחמדים תעיד העובדה שהכינוי המקובל לתאילנד בעולם הוא “ארץ החיוכים”. אין סם בעולם שיגרום למישהו להטיל בנו דופי כזה ולומר עלינו שאנחנו נחמדים, או ירחם השם חייכנים.

מצד שני, אם ההיסטוריה הייתה עושה בהם את השפטים שעשתה בנו, ייתכן שגם הם היו פחות חייכנים ויותר חוצפנים כמונו. למיטב ידיעתי, אין תרגום מילולי מדויק לתכונה עברית כל-כך “חוצפה”.

כבוד הוא ערך עליון אצלם, והוא ניכר במיוחד ביחס לתיירים. הם מתייחסים אלינו כאל אורחי כבוד. כשאתה נכנס לעסק שם, אומרים לך “סוואדי-כאה” ומרכינים ראש. כשאתה נכנס לעסק בישראל, מישהו מרים אליך עיניים מהמסך ואומר: “כן?”

הכבוד אצלם הוא חלק מן הזהות, מן המהות, מן הדרך שבה אדם פוגש אדם. בעניין הזה אנחנו רק קצת דומים. גם אצלנו הכבוד הוא ערך עליון, אלא שאצלנו, להבדיל, מדובר בעיקר בכבוד העצמי.

יש להם ולנו מסורת של הכנסת אורחים. אצלנו זו מצווה ששורשה באברהם אבינו, שמיהר להזמין את משלחת המלאכים לאכול וללון. על חשיבותה של מצווה זו ביהדות מעידים דברי חז”ל: “גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה”. גם אנחנו מאמינים בהכנסת אורחים, ואף משתדלים בה. אך דומה כי דווקא העם התאי, שאינו מצאצאיו של אברהם, נאמן למסורתו הרבה יותר מצאצאיו ממש.

ומשהזכרנו את אלוהים, הרי שהאמונה היהודית היא כמעט ההפך הגמור מזו התאילנדית. הבודהיזם אינו מעמיד את האדם במרכז. אצלנו, לעומת זאת, “בצלם אלוהים” נבראנו ובהתאם לכך אנו גם מתייחסים לעצמנו.

בבודהיזם, ה”אני” שאתה כל כך מגן עליו, כועס בשמו, נעלב בשמו וסובל בשמו הוא אשליה. המצרף הזמני של גוף, תחושה, מחשבה וזיכרון הוא בן חלוף, ואין לו קיום אמיתי מעבר לעצמנו. ההיאחזות ב”אני”, על פי הבודהיזם, הוא שורש כל הסבל האנושי. שחרר את ה”אני”, אומר בודהה, ותמצא את מהותם האמיתית של החיים. התאילנדים מאמינים שהאדם אינו מרכז הסיפור אלא חלק מזרם. הכעס הוא אש הפוגעת בראש ובראשונה במי שאוחז בה ושכל בני האנוש אינם אלא גלים על פני אותו הים.

ואילו אצלו הביטוי “בשבילי נברא העולם” נועד להזכיר לכל אדם את חשיבותו, הערך של חייו, והאחריות שיש לו. חכמים מלמדים שמשפט זה מזכיר לנו שני דברים: בשעות של ייאוש עליך לזכור שאתה עולם ומלואו. יש לך שליחות וכישרונות ייחודיים שרק אתה יכול להביא לעולם. בשעות של גאווה כדאי לזכור את המשך המקור “ואנכי עפר ואפר”. ההכרה שהעולם נברא בשבילך אינה מעידה שמגיע לך הכל, אלא באה להעניק לך תחושת אחריות שאם אתה פוגע בעולם, אתה פוגע במה שנברא במיוחד עבורך.

בימנו אנחנו יותר ״בשבילי נברא״ ופחות “ואנכי עפר ואפר”.

עם “אני-יהודי” כזה, אין פלא שאנחנו כמהים לחופשות בחו״ל ולו כדי לנוח מעט מעצמנו.

תאילנד היא המקום הקרוב ביותר להתגשמות הפסוק מתהילים: “בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי”. הירוק שם ירוק מאוד וגם תמיד. אצלנו המים נספרים במילימטרים אצלם בקילומטרים.

תאילנד טובה ונעימה, ואין פלא שאנחנו הישראלים נוהים אליה כל כך. היא כמעט כל מה שהנפש שלנו צריכה בתוך המציאות התזזיתית שבה אנחנו חיים: מעט שקט, ירוק, מים שאינם באים בקמצנות, מעט חיוך והרבה פחות “אני”.

חג שבועות שמח, ותודה לתאילנד על כמה ימים של חופש אמיתי.